הורסים והורסים והורסים כדי לבנות מחדש.
400 מטרים רבועים של תשומת לב מיוחדת לילדים מיוחדים שיעתיקו לכאן את מגוריהם.
הם יגורו בבית מושקע, מתוכנן בקפדנות ומותאם לצרכיהם.
הם יהיו מטופלים בידיים מקצועיות ולב רחב ואכפתי.
אך יהיו רחוקים ממשפחותיהם וסגורים על מנעול ובריח, להגנתם, בדרך כלל…
הבית הזה, שנהרס ונבנה מחדש לכבודם, היה פעם בית ילדים קיבוצי. בית הילדים בו גדלתי אני.
חבריי ואני, קבוצת "שקד" של שנות השבעים, (במוסד "נעמן" של קיבוצי "השומר הצעיר"), ועוד עשרות מחזורים לפנינו ואחרינו, גרנו במבנה המאורך הזה, שאיננו עוד. זוכרת ומדמה אותו לרכבת שעצרה בזמן. שרשרת קרונות של חדרי שינה לשלושה-ארבעה ילדים, בפיג'מות שהתבגרו לטרנינגים,
מקלחות משותפות, והקטר המעשן – הכיתה כמובן!
הרחבות המרוצפות והספסלים שבחוץ …
המדשאות הענקיות ורשתות הכדורעף שנמתחו בין העצים…
עד כיתה י"ב זה היה ביתנו.
גם אנחנו הורחקנו מהורינו, אך היינו חופשיים. חופשיים ומופקרים לרוחות המזרחיות, לכאבי הגדילה ולמתקפות ההורמונים.
הילדים ביובלים לא ידעו לספר את סיפורם.
