פרח נתתי לנורית.
ונורית נתנה לי שדה-של-פרחים.
נפגשנו כשתכננתי הוסטל לילדים עם צרכים מיוחדים. היא ניהלה את המקום, ביד רמה ורכה, כמנהלת אדמיניסטרטיבית ואם-הבית.
זו עבודה מורכבת וקשה לאנשים עם לב ענק וחזק במיוחד. כמו נורית.
מאז שחבשתי לראשי את מצנפת האדריכלית, אני מטרה נעה (ומתמסרת) לקושיות, שאלות, התלבטויות ושיתופים, בכל הקשור לבנייה, תכנון, עיצוב וכו'. לפעמים נדמה לי שכולם שם כל הזמן. אבל נורית באמת שם. היא בתחילתו של תהליך תכנון הבית של משפחתה וברור לנו שעיתוי וסיבת המפגש שלנו נכונים ומדוייקים ביותר. זו שמחה גדולה להתחיל עבודה משותפת ממקום של חיבור לבבות והבנה עמוקה.
ביתה של נורית הוא הקיצוני במיקומו והאחרון בבנייתו ב"הרחבה" של קיבוץ כברי.
קומה אחת. 150 מטרים רבועים של קווים נקיים ושקטים.
צבעוניות מונוכרומטית. קצת חיספוס.
את החלל המשותף בבית מכסה גג משופע. רעפיו האפורים בדיאלוג מתמיד עם כחולי השמים.
תקרת העץ הגבוהה יוצרת מרחב עוטף ונדיב ומאווררת את העין ואת הנשמה.
מהמרפסת של רותם רואים את הים התיכון.
לכתוב שירים, לאפות לחמניות, סוכת גפנים, למונצ'לו, פסנתר…. על כל אלה אני חושבת כשאני בבית שתכננתי לנורית. אני נהנית כל כך מהערכים המוספים שמביאים עימם בני הבית.
עבורי זה תדלוק והשראה.
