רבים חולפים ליד ביתה הקטן של שרה אילן.
רוכבי אופניים זאטוטים בדרכם לבית הספר היסודי,
הולכי רגל ספורטיביים חרושי מצח ומחשבות (מצויידים בד"כ במלווה פרוותי ונאמן)
רוכבי רולר-בליידס נועזים, סוסים, טרקטורים, מכוניות…
כולם, בני המקום ומבקרים לרגע, חולפים בצומת זה, ליד כר-הדשא רחב הידיים
עליו צמח ביתה של שרה. אישה, יוצרת, מבוגרת ונהדרת.
בית שיכיל אותה, בפשטותה ובמורכבותה. בית לאוספיה, צילומיה ופסלי החימר הנפלאים שלה.
בית להלכי רוחה ולאסופת הרהיטים, ממנה ממאנת היא להיפרד.
פאזל של פריטים ישנים, משתנים, חדשים ומתחדשים,
בבית שרובו חלל אחד המחולק ומוגדר היטב לשימושים השונים והמותאמים לצרכיה ומאווייה של שרת-הבית.
המטבח קטן ופונקציונאלי וניתן להביט ממנו אל הנוף הנפרש דרומה, מזרחה וצפונה,
ואל תוך הבית – אל חלל המגורים המוגבה ומוביל אל מרפסת נדיבה בצמחים ובפסלים,
אל פינת העבודה העמוסה בכל טוב, אל הנישות המארחות את יצירות כפיה.
הבית הקטן של שרה אילן מבקש להשתלב במרקם הקיים סביבו, בהרמוניה ובעדינות,
נוכח אבל שקט, זה עתה נולד – אך כמו היה כאן מאז ומעולם.
