בית דו משפחתי בעין המפרץ

ראשית, למצוא/להמציא שם חיבה. או לפחות קיצור.
התוצאה: דומיש. לפרויקט הזה קוראים דומיש. קוראים לו והוא בא. בשמחה ובקלות.
יגורו בו שתי משפחות, ארבעה אנשים, יפים וצעירים, חברות וחברים.
דומיש ידבר בשפה העיצובית בה אני בוחרת לדבר על אדמת הבית הקיבוצי.

אני מעוניינת להשמיע ולשמוע את דומיש לוחש לעוברים ולשבים: "היי, שלום לכם ונעימאוד!
מי אני, אתם שואלים? אני רק אתמול נולדתי אבל בעצם הייתי כאן מאז ומתמיד".
זו מהות הקשר שאני רוצה ליצור בין הבית לבין המקום שלו.
הסביבה שלו.שפת האם שלו.

בפועל, הזמן קצר והמלאכה מרובה. אפשר ונחמד להתפלסף, רצוי וכדאי לצאת לדרך.
נקודות המוצא מאוד דומות, הפרוגרמות של שני הבתים כמעט זהות.
תכניות ההרחבה הפוטנציאליות (אם וכאשר ולפי הצורך…) גם הן. ואפילו התקציבים. תאומים סיאמיים (קיר משותף) לרגע, המגבשים תוך כדי תנועה את זהותם הנפרדת, ובסיום הם עדיין צמודים ודומים מבחוץ, וכל כך שונים מבפנים. הכי שונים שאפשר.​

ובאמצע, בדרך בין נקודת המוצא לקו הסיום, שתי משפחות = שני תהליכים בעת ובעונה אחת, לפעמים נפגשים, לעיתים מקבילים. יש ימי סגריר. ויש חמסינים מהבילים.
ותמיד שיחות ודיונים, החלטות גדולות ופרטים קטנים,
רעיונות שונים ומשונים, אישורים, היתרים ומלא עניינים,
שרטוטים ועדכונים, רשימות ותיקונים, הערות וסימונים, מנגינות ולחנים…
רכבת אווירית של ווצאפים ומיילים… הצעות מחיר מקיר אל קיר…
זה כאן ועכשיו וממש לא נגמר, מה שלא אבצע היום יחכה לי מחר…

עוד בתים וסיפורים